הרפורמה במערכת המשפט היא למעשה השבת הריבונות לעם היהודי. ריבונות שנלקחה ממנו על ידי בית המשפט העליון. אולם בית המשפט העליון כרסם לא רק בריבונות הכנסת והממשלה כנציגי העם, הוא רוקן מתוכן גם רשויות אחרות, אחת מהן היא מערכת בתי הדין הרבניים.

במקרה הזה הוא אפילו הכריז על כך מפורשות. שופט העליון צבי ברנזון ניסח את התזה ביחס לבתי הדין הרבניים: "אין לשכוח כי מדובר בהענקת סמכויות לבית דין שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הרגילים, וכידוע סמכות כזאת יש לפרשה בצמצום ככל האפשר ואם יש מקום לשני פירושים עדיף את הפירוש המצמצם ולא המרחיב את הסמכות... אם פירוש זה מביא לצמצום הסמכות של בית הדין הרבני, אני חייב לבחור בו".

הביקורת על דברי השופט ברנזון מפי מלומדי משפט לא איחרה לבוא. הביע אותה פרופ' שיפמן: "דומה כי השופט ברנזון מצהיר על כלל פרשנות חדש והוא פירוש מצמצם ככל האפשר של סמכות בית הדין הרבני. עד כה פעלו, אולי, לפי מגמה זו חלק מן השופטים, אך עתה הוצהר עליה בגלוי ובפה מלא. כסבור הייתי כי סמכות של בית דין, אם כי היא מחוץ לסמכות בתי המשפט הרגילים, טעונה פירוש על פי כוונת המחוקק. מסופקני אם בית המשפט העליון פועל, למשל, בדרך פרשנות מצמצמת בדיני סמכויות של בתי דין אחרים בענייני המעמד האישי. דומה כי כאן הופעלה פעמים רבות דווקא דרך הפרשנות המרחיבה. אך לאמיתו של דבר סובל הדיון השיפוטי בשאלת סמכויות השיפוט של בתי דין רבניים מן הרגישות שחלק מן השופטים מגלה לבעיות כפייה דתית, חופש המצפון וכדומה, בקרב האוכלוסייה היהודית דווקא".

למרות הביקורת, המשיך בית המשפט העליון בשלו. בסדרת מהלכים, בית המשפט העליון כמעט רוקן מתוכן את בתי הדין הרבניים. הוא ביטל את המנגנון שהיה אמור להסדיר את המחלוקת בין מערכות המשפט במקרה של חילוקי דעות ביניהן, הוא צמצם בסמכויות של בתי הדין ובתחומי השיפוט שהיו נתונים להם על פי חוק, הוא כופף את בית הדין לדון לא על פי דין תורה ואפילו לא לשקול שיקולים תורניים.


אחת מנקודות הציון הייתה בג"ץ סימה אמיר. בתי הדין הרבניים דנו מאז ומעולם בכל תחומי המשפט, למעט בעת ובמקום שהיהודים היו נתונים תחת שלטון אחר שצמצם את סמכויותיהם. בעת השלטון העות'מאני ניתנה לבתי הדין היהודיים סמכות שיפוט ייחודית בתוך עדתם בתחום של דיני המשפחה, אולם עם זאת לא נמנעו בתי הדין מלדון גם ביתר תחומי המשפט. עם כניסתה של ממשלת המנדט הבריטי היא ערכה שינויים רבים בסדרי השלטון, אך השאירה את ענייני המעמד האישי לשיפוטם של בתי הדין. בשאר תחומי המשפט לא ניתנה לבתי הדין סמכות רשמית המאפשרת לכפות את פסקי הדין שלהם, אלא מכוח חתימה על שטר בוררות.

עם קום המדינה והקמתה של מערכת משפט ממלכתית המשיכו בתי הדין הרבניים לפעול באותה מתכונת, ולאחר שנים מועטות נקבעו סמכויותיו של בית הדין הרבני בחוק מיוחד. במשך עשרות שנים בתי הדין הרבניים היו דנים בדיני ממונות מכוח חוק הבוררות, כשהצדדים היו חותמים על שטר בוררות, ופסקי הדין היו נאכפים לאחר שאושרו בבית המשפט המחוזי. כל זה עד לפסק הדין סימה אמיר שניתן בשנת 2006. בבג"ץ סימה אמיר פסל בג"ץ את בתי הדין לשמש כבוררים, בטענה כי לא הוסמכו לכך. בג"ץ סימה אמיר חולל שינוי יסודי וגזר על בתי הדין הרבניים להפסיק את אשר נהגו מקדמת דנא לדון בענייני ממון.


את המתווה לפתרון שרטט בין השאר פרופ' אליאב שוחטמן: "פסק הדין בפרשת סימה אמיר, בו נעקרה מבתי הדין הרבניים סמכות רבת שנים, המעוגנת בחוק, לשמש כערכאת שיפוט דתית, בהסכמת הצדדים, תוך התעלמות מן הגיבוי שקיבלו בתי הדין הרבניים במרוצת השנים מהמערכת המשפטית כולה, הוא בגדר של 'טעות בדבר משנה'... על המחוקק לומר את דברו, ולהחזיר לבתי הדין הרבניים את מעמדם מימים ימימה. זהו צורך של הציבור שומר תורה ומצוות במדינה, הנצרך – מבחינה הלכתית – לשירותיו של בית דין קבוע (הנבחר על ידי המדינה ורשויותיה, ומכוח הסכמת הציבור), הדן דין תורה, לצורך הכרעה בסכסוכים אזרחיים ועוד. זהו גם צורך של מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לדאוג להמשך יישומו ופיתוחו של המשפט העברי על ידי הגופים השיפוטיים הממלכתיים שלה".

עוד לפני שנולדה הרפורמה המשפטית בעולם הפוליטי העכשווי, הנזק של המהפכה השיפוטית שחולל בית המשפט העליון הלך והצטבר במשך שנים. עד לבג"ץ סימה אמיר נכתבו עשרות פסקי דין רבניים, ומשפט התורה התפתח והשתכלל. מאז בג"ץ סימה אמיר, מי שחפץ בדין תורה בבית דין ממלכתי לא קיבל את מבוקשו, התפתחות משפט התורה נבלמה, והעומס על בתי המשפט גבר. כולם הפסידו, חוץ מבג"ץ שקיבל לידיו כוח נוסף.

הצעת החוק המאפשרת לבתי הדין לדון בעניינים אזרחיים היא תיקון של עוול. עוול היסטורי, עוול ציבורי ועוול רוחני, והיא קריאת כיוון אופטימית ליצירת מערכת משפטית אפקטיבית וברת דרישה. מאז בג"ץ סימה אמיר נעשו ניסיונות רבים לעגן בחקיקה את כוחו של בית הדין הרבני לדון בדיני ממונות - דיון שמתחיל בהסכמת שני הצדדים. בחירה מוחלטת. כעת העת בשלה להשלים מהלך של עשרות שנים.

הכותב הוא ראש מכון 'תורת המדינה' ומנהל תחום במכון 'זהות תורה ומדינה'