הגרי"ז סולוביצ'יק נחשב כמתנגד לציונות, יחד עם זאת הוא שלל פעולות אקטיביות שעסקו בעיצוב המרחב הציבורי. חילולי שבת, בניה באזורי קברים.

מסופר עליו כי בעת ויכוח עם אחד מנטורי קרטא שיזמו את ההפגנות, אמר לו הגרי"ז, האמת שאתם נטורי קרתא ציונים. אנחנו? שאל נציג נטורי קרטא, כן, אמר הגרי"ז, אם באמת הייתם חושבים שהציונות היא שלטון זר, לא הייתם מפגינים מולו. ברוסיה של סטלין היית מעיז להפגין?

הרב שמואל אוירבך זצ"ל היה אדם שבאורחות חייו הפרטיים היה רך כקנה. מי שקורא את תולדות חייו ,נחשף לכך כי גם אנשים שהיו רחוקים מתפיסת עולמו, זכו אצלו לאוזן קשבת וללב רחום. הוא היה שותף לפעולות חסד, הצלת חיים והיה אביהם של אלמנות ויתומים.

כבנו של הגרש"ז אוירבך המשיך את המסורת של נועם מידות והארת פנים. גדולתו ודבקותו בתורה היו לשם דבר, האכפתיות והדאגה שלו לעם ישראל היו חלק מיישותו.

אולם מי שהתבונן בתפיסתו הציבורית, היה רואה שהוא קשה כארז. להבנתו, הוא היה החסם לחדירת ההשפעה של תרבות זרה אל תוככי החברה החרדית. הויכוח הטקטי בין גדולי התורה של הציבור הליטאי היה האם להלחם בהשפעות אלו בדרך של 'תולעת יעקב' – כלומר, הנחת העבודה היא כי לציבור החרדי אין יכולת השפעה אמיתית על עם ישראל. בידינו האפשרות לשמר בעיקר את האוטונומיה הרוחנית שלנו.


הדרך היא להמעיט את החיכוך למינימום ולהגיע להישגים דרך הבנות שקטות והסכמות. כלומר פעילות שקטה מביאה הישגים. הרב אוירבך חשב כי במלחמת התרבות הגלויה המתנהלת כיום, השיטות של 'תולעת יעקב' לא מספיקות. יש לקדש מלחמה גלויה וישירה על תפיסות העולם הזרות. בפועל מלחמת תרבות מתנהלת, ובמלחמה כללי המשחק משתנים.

הויכוח הטקטי הוא ויכוח פנים חרדי. אין לי יומרה לרדת לעומקו, יש בויכוח הזה היבטים של הנהגה ותפיסות רוחניות. כשגדולי תורה דנים ביניהם, אינני מתיימר להבין את מכלול השיקולים והשיטות.

אולם יש למעשיו הציבוריים של הרב אוירבך, אמירה מהפכנית לעם ישראל. החברה החרדית כבר לא עומדת בצד, בשקט. היא חלק מהחברה. מגמת הבדלנות שעולה מההפגנות, משקפת בעומק, מחשבה חדשה לגמרי של אכפתיות ושותפות. ממש כמו העיקרון שניסח הגרי"ז, כשאתה מפגין, אתה מאמין. החברה החרדית כבר לא עוסקת רק בהישרדות בהחבא ובמסתור. היא חלק מהחברה הישראלית ויש לה מה לומר, בקומה זקופה ולשון צלולה.

יצעקו עליהם, אז מה? ילעגו להם אז מה? הם כאן, הם חלק מהשולחן, לא אורחים ולא מקבצי נדבות. ההפגנות עסקו בצרכים חרדיים, אולם הם מייצרים שפה חדשה. הפגנות הם כלי של שדה פוליטי, ציבורי, ריבוני, דיבור בשפה הציבורית והפוליטית יוביל לבסוף לנוכחות גדולה יותר ולקיחת אחריות גדולה יותר. החברה החרדית רואה את עצמה כמשמרת את היהדות המקורית אל מול עולם ערכים משתנה. קיומה וחיזוקה הוא אינטרס ראשון במעלה של העם היהודי.

גם מי שרואה בשירות הצבאי מצווה חשובה, גם מי שחושב שהשכלה כללית היא חיונית ושפיתוח מדינת ישראל היא חובה רוחנית, צריך להוקיר תודה לרב אויברך שבעמידתו האיתנה שימר עוגן, שאליו וממנו ניתן לצאת .הסתלקותו היא אבדה לא רק לציבור החרדי, אלא לעם ישראל כולו.