הלכנו לאוניברסיטה בלוס אנג'לס, ארה"ב, וביקשנו מהמשתתפים להיזכר בעשרת הדיברות, הדבר המעניין היה, שאחרי התזכורת הזאת, פתאום אף אחד לא רימה. לא רק אנשים שהגדירו את עצמם קרובים לדת, אלא כולם ממש.

עצם התזכורת שיש קוד מוסרי בעולם ושצריך לציית לו, גרמה לכולם ללא יוצא מן הכלל להפסיק לרמות. גם אנשים אתאיסטים, כשביקשנו מהם להישבע על תנ"ך, הפסיקו מיד לרמות. כך סיפר פרופ' דן אריאלי – מומחה לכלכלה התנהגותית בראיון לאתר 'ליבא' .

ב-27 ליוני 2005 נימק נשיא בית המשפט העליון בארה"ב את חוקיות הקמת "אנדרטת עשרת הדיברות" בבניין הקונגרס בטקסס: "ההכרה בהשפעת עשרת הדיברות על מורשתנו מאפיינת את ארה"ב... מאז 1935 ניצב פסל משה, ובידיו לוחות הברית עם עשרת הדיברות בשפה העברית, באגף הדרומי של בית המשפט העליון, ועשרת הדיברות מקשטות את שערי ודלתות בית המשפט העליון".

עשרת הדברות, הוגדרו על ידי רבי סעדיה גאון, קווי היסוד שעיצבו את אופיו ואת ייחודו של עם ישראל. עקרונות עשרת הדיברות, שהתפרטו בתרי"ג מצוות התורה, מהווים את התשתית הערכית, לקיומו של העם היהודי, אולם השפעתם התרחבה לתרבות האנושית כולה. אלפי שנים של קיום לאומי, כריבון וכגולים, ביססו את עשרת הדיברות כתרבות הבסיסית של העם היהודי.

מה שהיה נכון במשך אלפי שנים, היה אמור להיות נכון שבעתיים לעידן הריבונות היהודית המתחדשת במדינת ישראל. שופט העליון בדימוס, אליקים רובינשטיין, אף ניסה לטעון, כי בחוק כבוד האדם וחירותו, בפרשנותו של בית המשפט, משוקעים חמש דברות: לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד, כיבוד הורים, ושבת בהיבט של חירותו האדם. אני מניח לקורא הנבון, לנתח לבד, האם באמת דברות אלו טמונות בחוק, אולם דבר אחד ודאי ניתן לומר, ישנו דיבר אחר שבית המשפט כתפיסה, ניסה לנפץ:

'לא תנאף'.

האיסור לא תנאף, הוא למעשה תרגום המצב הקיומי האנושי, להוראה נורמטיבית תורנית. המצב האנושי הבסיסי תואר על ידי התורה כ'לא טוב היות האדם לבדו' , ה'לבד' האנושי אינו טוב. הפתרון של התורה הוא לחיות יחד: 'ודבק באשתו'. ה'ביחד' הזה מחייב, הוא מחייב אהבה וכבוד, הוא מחייב חיבור גופני, נאמנות היא בסיס ה'ביחד' וחוסר נאמנות אויבו. המחויבות היא המבטאת והיוצרת מצב קיומי חדש. 'לא תנאף' יוצר את המסגרת הערכית של הנאמנות והמחויבות בין בני הזוג הן בתחום הנפשי והן כמסגרת החיוב הגופני.

אל מול תפיסת התורה הציב בית המשפט את העקרון 'טוב היות האדם לבדו' ולכן על פי הגדרתם גם כאשר האדם מתחתן הוא תמיד אוטונומי . אין בכוחה של הנישואין לייצר 'ביחד', ממילא גם אין מחויבות, לא גופנית ולא נפשית, הניאוף הותר על ידי בית המשפט כהתנהלות 'נורמטיבית' שלא נופל בה פגם ערכי כלשהו. בג"ץ בפסיקותיו העמיד סוגריים על האיסור, והוראתו: (לא) תנאף!

אולם היה זה רק השלב הראשון בניפוץ. לאחר הצבתו של כבוד האדם וחירותו כעקרון על, וכסוג של דיבר אנושי חדש, נוצר בעצם, איסור בגצ"י חדש. מעתה לא רק שמותר נורמטיבית לנאוף, אלא עצם המחשבה שאסור לנאוף היא עצמה מחשבה לא מוסרית, אסור לנו להגביל שום אדם, בשום מצב, על גופו, תהא המסגרת אשר תהא. מעתה חל אסור מוחלט בעולם המשפט להזכיר נאמנות או מחויבות, לערכים אלו אין מקום ואסור שיהוו שיקול בדיני הנישואין. החופש לנאוף, התהפך למגדיר מסגרת הנישואין. כל אזכור של ניאוף או נאמנות בדיון משפטי נאסר. וכך בעשרת הדברות של בג"ץ נולדה הגדרה חדשה, 'תנאף'.


על הרקע הזה ניתן גם להבין את הצורך של בג"ץ בדיון מורחב בפסק הדין הידוע בשם ה'בוגדת'. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, בהרכב שמרני מקרי, אשרר פסק דין של בית הדין הרבני. אך מפסק הדין היה משמע בעקיפין כי יש השלכה כלשהי לחוסר נאמנות במערך שיקולי הפסיקה. בג"ץ החליט לצאת שוב למלחמת קודש על מנת לתקן את ה'עיוות' שעלול לצמוח מפסיקה זו, הרי עלול להיווצר הרושם שיש איסור לנאוף. ועל כן פסק הדין יובא, כמובן, לדיון מחודש, בפני הרכב מורחב. תבדקו את הרכב השופטים ותבינו מה יהיה פסק הדין המחודש. הדיבר 'תנאף' ישוב למקומו הראוי. לעת עתה הדיון המורחב נדחה, בגלל הקורנה, אולם הוא יתקיים בעתיד הקרוב.

כל יהודי הנכנס לבית הכנסת ורואה את עשרת הדברות מתנוססות בגאון מעל ארון הקודש, צריך לדעת, שכאשר הוא נכנס לבית המשפט של מדינת ישראל, עובדים שם בקדחתנות על דברות שונות לגמרי.