האמנה לחינוך מחדש

בשנת 2017 עמד בית ספר חסידי באנגליה לקראת סגירה. למרות שבית הספר דורג במקום גבוה באיכות החינוך, המליצו המפקחים לסגור את בית הספר. הסיבה: חומר הלימודים לא כלל התייחסות חיובית לזהות להט"בית ולניתוחים לשינוי מין. לדידם, גם על בתי ספר פרטיים חלה החובה לחנך לאור ערכי היסוד של בריטניה. יהודים בבריטניה איימו שאם המגמה הזאת תימשך הם ייאלצו לעזוב את המדינה.

נכון לזמן כתיבת שורות אלו במדינת ישראל זה עדיין לא קרה. עדיין. אלא שבממשלת בנט־קריב־עבאס אנחנו בהחלט בדרך לשם. אמנת איסטנבול היא האמנה הבין־לאומית הראשונה אשר מסדירה את תחום האלימות כלפי נשים. מטרתה המוצהרת של האמנה היא למנוע אלימות כלפי נשים. ב־11.5.11 נפתחה האמנה לחתימה, וב-1.8.14 נכנסה האמנה לראשונה לתוקף. מניעת אלימות היא כמובן מטרה ראויה. רוב מדינות אירופה הצטרפו לאמנה, אולם מחוץ לאירופה לא הצטרפה עדיין שום מדינה.

ב-23 בנובמבר 2021, י"ט בכסלו תשפ"ב, הודיע שר החוץ לפיד בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי על רצונה של מדינת ישראל להצטרף לאמנת איסטנבול. מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן פעל בשנים האחרונות לקידום הצטרפותה של מדינת ישראל לאמנה. הוא גם תרגם את נוסח האמנה לעברית ופעל לקידומה בוועדות הכנסת.

אולם נוסח תרגום האמנה מגלה כי לא מדובר באמנה תמימה נגד אלימות, אלא באמנה שתכליתה אחרת לחלוטין. זהו, כנראה, הרקע לפרישתן של פולין וטורקיה מהאמנה. מה יש באמנה ומה תכליתה? האם היא מהווה הזדמנות או סכנה? מאמר זה ישמש כמפת דרכים ראשונית באמנת איסטנבול.


המלחמה המתמדת

האלימות היא בעיה עולמית. אלימות מדינית, פוליטית, חברתית. בעיית האלימות במשפחה היא סעיף בבעיית האלימות, ואלימות נגד נשים היא סעיף נוסף. היכולת למגר את האלימות תלויה באיסוף נתונים, באפיון גורמי האלימות וביצירת כלים אפקטיביים להפחתתה. אולם אמנת איסטנבול חרגה מהמנדט של טיפול באלימות ולקחה על עצמה את המנדט לעצב את העולם לאור ערכים פרוגרסיביים.


הנחת היסוד של האמנה מתבססת על תפיסת מלחמת המעמדות. על פי תפיסה זו העולם נמצא במלחמה תמידית בין מעמדות שונות. יסודות התפיסה נטועים בחשיבה המרקסיסטית, עם תיבולים פוסט־מודרניים. המרקסיזם חילק את העולם למעמד הפועלים ומעמד הבורגנים. הפוסט־מודרניזם איתר מבנים חברתיים של שליטה וכוח בכל תהליך חברתי. התוצאה היא תפיסת מלחמת הכול בכול. אולם באמנה, המעמדות המוצגים הם הגברים והנשים. בין הגברים והנשים בעולם מתנהל מאבק תמידי על שליטה. מערכות היחסים בין גברים ונשים מתוארות כמבוססות על כוח ואפליה בלבד. אין חיבור ותקווה. אין אהבה. אין השלמה. תארו לעצמכם משפחה עם תפיסת עולם של מאבקי שליטה תמידיים.

לפי האמנה, הזהות הנשית היא תולדה של אפליה ואלימות, ודחיקת הנשים לשולי החברה היא באשמת החברה הגברית. הכלי העיקרי לדחיקת הנשים אל שולי החברה הוא האלימות הגברית. העוול הזה לדברי האמנה צריך תיקון היסטורי, ואת העוול הזה יתקנו הגברים או הגבר הספציפי, יהיה אשר יהיה.


הבעיה הגדולה היא שלא מדובר בוויכוח תיאורטי אלא בתיאוריית מלחמת המעמדות כמצע למדיניות רשמית. קראו את המבוא לאמנה: "בהכרה כי אלימות נגד נשים הנה התגלמות של יחסי כוחות בלתי־שוויוניים היסטוריים בין נשים לגברים, אשר הובילו לשליטה על נשים ואפלייתן בידי גברים ולמניעת קידומן המלא של נשים; בהכרה בטבעה המובנה של אלימות נגד נשים כאלימות מגדרית, ובכך שאלימות נגד נשים היא אחת ממנגנוני החברה המכריעים שבאמצעותם נדחקות נשים למעמד כפוף בהשוואה לגברים". בוועדה לקידום מעמד האישה הסבירה פרופ' רות הלפרין־קדרי, ראש מרכז רקמן, את הנחות היסוד של האמנה: "ובזה באמת החשיבות של אמנת איסטנבול, שקודם כול פותחת מתוך הבנה שהאלימות נגד נשים היא תוצר של הפטריארכיה והיא גם משמרת את הפטריארכיה".

הנחת היסוד היא שהאלימות נגד נשים אינה סעיף מהאלימות העולמית אלא היא פועל יוצא של עולם פטריארכלי. למי שחושב שתהיינה לו הגנות כלשהן מפני התפיסה הזאת מוסיפה הלפרין־קדרי: "שלא לדבר שוב על הרמה ההצהרתית, שפעם ראשונה יש לנו מסמך בינלאומי שאומר שהאלימות נגד נשים היא אפליה נגד נשים, היא תוצר של הפטריארכיה. האחריות של המדינה לבער אותה ואין שום הגנות תרבותיות ואין שום הגנות דתיות. אי אפשר להימלט מאחורי כל מיני מילים כאלה של אי התערבות בנורמות הפנימיות של הקהילה".

אם כן, הנחת היסוד של האמנה היא: אלימות נגד נשים אינה פועל יוצא של אלימות כללית, אלא היא יושבת על המבנה החברתי של עולם פטריארכלי. כלומר, עולם בשליטה גברית. בלשון פשוטה, למשל, הקידושין על פי התורה יוגדרו כפטריארכליים מכיוון שהגבר מקדש את האישה, ועולם פטריארכלי מוביל לאלימות, ולכן דינם להיבטל. החלוקה של בית הכנסת לעזרת גברים ועזרת נשים היא מגדרית ויש לבטלה. לא תהיינה הגנות אל מול התפיסה.

ההנחה הטמונה כי שוויון מהותני יביא למיגור האלימות נסתרת על ידי הלפרין־קדרי עצמה: "ומה שאולי אפילו יותר מייאש זה, שאין בהכרח מתאם בין מדדים של מעמד נשים ושוויון מגדרי לשאלה של שיעור האלימות נגד נשים ונשים כקורבנות. דוגמה קטנה, פינלנד שהיא אולי אחת המדינות השוויוניות ביותר באירופה היא גם אחת המובילות בשיעורי הרצח של נשים בהיותן נשים".

מדיניות מונחית אג'נדה היא אולי הדרך הרעה ביותר לפתור בעיה ממשית. חתירה לפתרון בוחנת את היקף התופעה ואת הגורמים. חלק מבחינה של תופעה ממשית כרוך בהבנה מה היקף תלונות האמת ותלונות השווא, ומה המוטיבציה בתלונות עצמן.

פרשיית התקיפה של חברת הכנסת עידית סילמן היא דוגמה מצוינת. התלונה של סילמן, בין אם היא נכונה ובין אם לא, משרתת, על פי דבריה עצמה, אינטרס פוליטי. מכאן צריך לבוא בירור, האם את התקיפה הזאת אנחנו כוללים תחת הסעיף אלימות נגד נשים או אלימות פוליטית? אם כן הבדיקה חיונית בהבנת היקף התופעה. תופעה נוספת היא אלימות נגד גברים במשפחה. האם אלימות נפשית או אלימות פיזית היא נחלת גברים בלבד? בחינה אמפירית יכולה לבדוק את המצב.

אולם האמנה מונחית האג'נדה שוללת את הבדיקה. לפי קדרי: "אלימות מבוססת מגדר היא אלימות המופנית כלפי אישה מפני שהיא אישה או משפיעה על נשים באופן בלתי מידתי. יש לזה חשיבות עצומה בדיוק בעידן שבו אנחנו נמצאים כעת. עידן של הכחשה של האלימות נגד נשים, עידן של ריאקציה, עידן של מכת נגד, עידן שבו אין חשש מפני השמעת טענות שהנשים אלימות נגד גברים בדיוק כפי שגברים הם אלימים נגד נשים או השמעת טענות שהרוב המוחלט של האשמות, של תלונות... אלימות במשפחה, הן למעשה תלונות שווא. בדיוק בשביל זה אנחנו זקוקים לכלי העזר הזה". כלומר, מטרת האמנה לסקל אפילו את הבדיקה האמפירית של תלונות שווא ותלונות של אלימות כנגד גברים.

אין גברים, אין נשים

באופן מפתיע, האמנה מנסה להשפיע על הסדרי ראייה בעת גירושין: "המדינות החברות ינקטו צעדי חקיקה או צעדים אחרים נחוצים להבטיח כי בקביעת משמורת וחלוקת זמני שהות בין הורים של ילדים/ות, יילקחו בחשבון אירועים של אלימות הכלולים בתחום אמנה זו". שימו לב, "אירועים של אלימות", לדוגמה תלונה על אירוע של אלימות, תיחשב מרכיב בחלוקת הסדרי ראייה. אין לך דבר קל מזה, תלונה קלה במשטרה על תחושת חוסר נוחות רגשי והילדים אצל האישה. אם היה מדובר על הרשעה או רק על אלימות פיזית זה סיפור אחד, אולם המונח "אירועי אלימות" הוא מונח כוללני שפותח פתח לבעיות רבות ולניצול.

כדי לחנך אותנו אומרת האמנה: "המדינות החברות ינקטו את הצעדים הדרושים לקידום שינויים בדפוסי התנהגויות חברתיות ותרבותיות של נשים וגברים מתוך מטרה לבער דעות קדומות, מנהגים, מסורות ושאר נהגים המבוססים על רעיון נחיתות האישה או על תפקידים סטריאוטיפיים לנשים ולגברים". עמדה התומכת בחלוקת תפקידים במשפחה עונה בהחלט על הקריטריון של דעות קדומות, מנהגים או תפקידים סטראוטיפיים. בלשון פשוטה, הספר 'גברים ממאדים ונשים מנוגה' או ספרי הדרכה לחיי משפחה עלולים להיאסר להפצה. חינוך לתפקידים נשיים ותפקידים גבריים יהווה עילה לסגירת מוסדות במקרה הטוב.

וכדי שהשינוי יתחיל כבר מילדינו: "המדינות החברות ינקטו, במקרים ההולמים, את הצעדים הנחוצים לכלילת חומרי לימוד בנושאים כגון שוויון בין נשים לגברים, תפקיד מגדר לא־סטראוטיפיים, כבוד הדדי, יישוב סכסוכים ללא אלימות ביחסים בין־אישיים, אלימות מבוססת־מגדר נגד נשים והזכות לשלמות אישית, באופן שיותאם ליכולתם המתפתחת של הלומדים, בתוכניות לימודים רשמיות בכל רמות החינוך". "תפקידי מגדר לא סטראוטיפיים" משמעותם שהכוונה וחינוך בהתאם לזהויות גבריות ונשיות יוסרו מסדר היום החינוכי.

אם חשבנו שביעור הדעות יישאר רק בתחום החינוך, מתברר שזה יקרין גם על הספורט: "המדינות החברות ינקטו את האמצעים הנחוצים לקידום העקרונות הנזכרים בסעיף קטן 1 במשאבי חינוך בלתי־רשמיים, כמו גם במשאבי ספורט, תרבות ופנאי ובאמצעי התקשורת".

תהליכים תרבותיים הרסניים מתחילים בחתימות כאלה. חותמים על אמנה, ואפילו מסתייגים פה ושם. אחר כך שוכחים לתקף את ההסתייגות, והאמנה כולה הופכת להיות חלק מתפיסת העולם המשטרית. או אז מתאימים את החוק לאמנה, וכבר קשה להתנגד כי כבר חתמנו על האמנה, לא? כלומר כבר הסכמנו. זה קרה באמנות קודמות. זה יכול לקרות גם עכשיו.

אם תאומץ האמנה על ידי מדינת ישראל היא עלולה להיות הציר המשפטי והתודעתי שיוביל לפגיעה במשפחה, בלכידות החברתית, בצדק ובזהות הגברית והנשית ולהעצמת המלחמה בין גברים ונשים, תמיד ובכל מקום. את האלימות היא לא תפחית. אבל היא בהחלט תוביל כל אחד מאיתנו לבדוק אם יש שוטר בסביבה כשהלבשנו את הבת שלנו בשמלה או כשהבאנו אותה להיות אמא של שבת.