עולם ישן נחריבה: שדולת הנשים נגד מונוגמיה

מופעי שדולת הנשים בהיכלי בית המשפט העליון ממשיכים לשבור את טבלאות הרייטינג. ההצגה הקרובה תעלה לאקרנים בשבוע הקרוב, בדיון הנוסף שיתקיים ב"בג"ץ הבוגדת". סולד־אאוט מובטח. התסריט לא היה אמור להיות מורכב למדי מבחינה משפטית: נישואיהם של בני זוג עלו על שרטון וסוגיית חלוקת הרכוש הגיעה לפתחו של בית הדין הרבני. האישה קיבלה מחצית מחמישה נכסים שרכש האיש במהלך הנישואים, והתביעה שהגישה נסובה על עתידו של נכס שישי שקיבל האיש בירושה לפני נישואיו.

בכל הנוגע לחלוקת רכוש אין הבדל נורמטיבי בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט האזרחיים: אלו ואלו כפופים ל"חוק יחסי ממון" כשמדובר בבני זוג נשואים, או ל"הלכת השיתוף" במקרה של ידועים בציבור. סעיף 4 לחוק קובע כי "אין בכריתת הנישואין כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני", וסעיף 5(1) לחוק מפרט ברחל בתך הקטנה: "נכסים שהיו בבעלותו של אחד מבני הזוג לפני הנישואים לא יתחלקו בגירושין".

צילום: מארק ישראל סלם
בית המשפט העליון. צילום: מארק ישראל סלם
המחוקק הבהיר יפה את כוונתו: נכסים שנצברו יחד יחולקו, נכסים השייכים לאחד הצדדים לא יחולקו. אבל אנחנו מכירים את החיים. כוונתו הברורה של המחוקק אף פעם לא הפריעה לשופטים לייצר חקיקה שיפוטית עוקפת. במהלך השנים הגו בתי המשפט הלכה שיפוטית חדשה העונה לשם "כוונת שיתוף ספציפי".


נמחיש אותה בדוגמה הבאה: נניח שקיבלת בירושה נחלה חקלאית עם בית, ובמהלך שנות הנישואים החלטת לערוך שיפוץ ולהחליף את המטבח. אם עשית שימוש בכספים של בן זוגך כדי לממן את השיפוץ, גילית במשתמע שבכוונתך להעניק לבן הזוג מחצית מהבית והנחלה, גם אם מעולם לא חתמתם על חוזה שבמסגרתו הענקת לו זכויות בנכס. בדרך זו ביטלו בתי המשפט דה־פקטו סעיף מהותי מחוק יחסי ממון.

בחזרה לתיק: בני הזוג התגוררו בנכס כעשרים שנה, ובמהלכן ערכו שיפוץ קטן שכלל סגירת קיר גבס, והחלפת קרמיקה ואינסטלציה. בית הדין האזורי קבע שדי בשיפוץ זה לשם הוכחת "כוונת שיתוף ספציפי" בנכס הירושה, והורה על חלוקתו. הבעל ערער לבית הדין הגדול והוא הפך את הפסק. הדיינים קבעו שמדובר בשיפוץ קטן וזניח שאי אפשר להוכיח ממנו כוונת שיתוף בנכס.

דיון זהה יכול להתרחש בבית משפט אזרחי, גם שם שופטים מתחבטים בכל פעם מחדש אם אפשר להוכיח "כוונת שיתוף ספציפי" במקרים אפורים, אלא ששניים מהדיינים (עמוס ונהרי) הוסיפו הערת אגב שהקפיצה לכולם את הפיוזים. הם הזכירו את העובדה שהנישואים התפרקו בשל מערכת יחסים שניהלה האישה. הדיינים הסבירו שהלכת השיתוף הספציפי היא "אומדנא", קרי בית המשפט קובע חזקה שלפיה אדם מתכוון להעניק לבן זוגו מחצית מהנכס בתמורה לסיוע בשיפוץ. החזקה הזאת ניתנת לסתירה במצב של בגידה, שכן לא סביר שאדם יעניק מתנה יקרה כזו לבן זוג שלא נאמן לו. האישה עתרה לבג"ץ, ועתירתה נדחתה על ידי השופטים מינץ ושטיין (נגד השופט עמית). היא הגישה בקשה לדיון נוסף וזו התקבלה על ידי הנשיאה חיות ונקבעה ליום שלישי הקרוב. בהרכב ישבו השופטים חיות, מלצר, פוגלמן, ברק־ארז, עמית, הנדל, סולברג, מינץ ושטיין.

מי שעלו להתקפה הם מרכז רקמן של אוניברסיטת בר־אילן שהצטרפה לצוות המשפטי של האישה, ושדולת הנשים שהצטרפה כידידת בית המשפט באמצעות עו"ד חגי קלעי, יחד עם הארגונים הדתיים "קולך" ו"מבוי סתום". מה שיפה באידאולוגים רדיקלים הוא המוכנות לחשוף עמדות קצה מהמקפצה, בלי לחשוש שהצעד ימתג אותם כמי ש"לא נמצאים איתנו". הקטע הבא, מתוך עמדת שדולת הנשים, הוא אחד המדהימים שתקראו:

"הטעם העיקרי לדחיית 'עקרון האשם' בחלוקת הרכוש של בני הזוג אינו במורכבות מערכת היחסים אלא בכך שהחירות לבחור עם מי, מתי ובאילו תנאים לקיים יחסי מין היא חלק בלתי נפרד מהאוטונומיה של הפרט. קשה לדמיין רכיב מהותי ומרכזי יותר בזכותו של אדם לאוטונומיה מאשר החירות לבחור, בכל רגע נתון, כיצד לממש את מיניותו. חירות זו אינה יכולה להיות מושא להסדרה בחוזה, וודאי שאין מקום לקבוע כי ניתן, באמצעות הקונסטרוקציה של חוזה מכללא, לצמצמה.

"במילים אחרות, קביעה חוזית שעניינה הטלת מגבלות על התנהגות מינית של אישה או איש פוגעת בתקנת הציבור, משהיא מהווה פגיעה חמורה בליבת הזכות לאוטונומיה. במסגרת זו, אין נפקא מינה אם מדובר בסנקציה ישירה, דוגמת הטלת קנס או חבות נזיקית על בן זוג בגין פרקטיקות מיניות כאלה ואחרות, ובין אם מדובר בסנקציה עקיפה, בדמות ביטול זכויותיו הרכושיות שנוצרו במערכת היחסים הזוגית.

"למעשה, ממש כפי שלא היה עולה על הדעת לכבד חוזה המתנה זכויות רכושיות של בן זוג בקיום יחסי מין עם בן הזוג השני, וממש כפי שהתפיסה כי קיימת לאישה חובה לספק את רצונותיו המיניים של בן זוגה בטלה ועברה מן העולם, אין מקום לאפשר חוזה המתנה זכויות רכושיות בכל פרקטיקה מינית אחרת או הימנעות ממנה. מקל וחומר, שאין מקום ליצור, בדרך של חקיקה שיפוטית, תניה מכללא בחוזה הנישואין, הקובעת כי אי נאמנות מינית תביא לשלילת זכויות רכושיות שנוצרו מכוח שיתוף ספציפי".

שדולת הנשים קובעת פה שדרישה לנאמנות מינית איננה מוסרית. אין דרך אחרת לפרש את הטקסט הזה.

נאמנות בתרבות
זה כבר לא סיפור על בתי דין או על הלכה. המונוגמיה היא סיפור תרבותי אוניברסלי הרבה לפני שהיא אירוע דתי. אין־ספור סרטי קולנוע, ספרים וסדרות מציגים את הסצנה שבה אישה משליכה בצעקות את רכושו של בן זוגה מחלון דירתם שבקומה השלישית, לאחר שנחשפה מערכת יחסים. קלאסיקות ספרותיות כמו "אנה קרנינה" של טולסטוי, המתארות את הקונפליקטים הבלתי אפשריים שנוצרים כאשר נפער פער בין המשפחה והאהבה, הפכו לנכסי צאן ברזל עולמיים. דרישת הנאמנות נתפסת כחלק מהטבע האנושי כמעט, והרגשות העזים המתעוררים בסיטואציות של חשיפת קשר אסור התעוררו הרבה לפני שפרוגרסיבים המציאו את המילה "הדתה".

בשנים האחרונות מתנהל בישראל קמפיין רחב יריעה לקידום הפוליאמוריה. קשה כבר לספור את הכתבות והאייטמים בערוצי הטלוויזיה המוקדשים למי שבחרו בריבוי בני זוג, כש"הארץ", ידיעות אחרונות ותאגיד כאן מובילים את המגמה. לפוליאמורים יש טענות מטענות שונות: שממילא כולם בוגדים ועדיף שהקשרים הנוספים יהיו על השולחן, שמונוגמיה נובעת מחולשה, קנאות, צמידות או רכושנות, ועוד שלל טענות פסיכולוגיות וסוציולוגיות. המסע היחצני מלווה בכנסים אקדמיים, והמטרה של נושאי הדגל היא שיכירו בבחירות שלהם כצורת חיים לגיטימית לצד המונוגמיה. איש מדוברי הפוליאמוריה לא טוען שהדרישה למונוגמיה איננה מוסרית.

שדולת הנשים היא הראשונה שטוענת כי דרישה לבלעדיות מינית היא בלתי מוסרית, וכל התניה משפטית הכוללת אותה צריכה להיאסר באופן קוגנטי, כלומר באופן שאיננו תלוי בהסכמת הצדדים, או בלשונה: "חירות זו אינה יכולה להיות מושא להסדרה בחוזה". בן זוג הדורש מרעהו נאמנות מינית משול למעסיק המחתים עובד על הסכמה לעבוד תמורת עשרה שקלים לשעה, או למעסיק המחתים אדם על הסכמה לעבוד אצלו במעמד של עבד. חוזים כאלו בטלים גם אם נחתמו מרצונם החופשי של שני הצדדים. כמו בדיון הקודם על לימודים בהפרדה לחרדים, גם כאן הארגונים הפמיניסטים מציגים עמדה אנטי ליברלית מובהקת, ותובעים הכרזה של בג"ץ על עולם ערכים חדש אשר יקום על חורבות הישן: את המונוגמיה המושחתת יש להעלות לגיליוטינה, תחי המהפכה הפוליאמורית.


בקצב הזה לא ירחק היום שבו תוגשנה עתירות לאסור על ברית המילה, בטענה שמדובר בפגיעה בגוף הקטין שצריכה להיאסר גם אם הוריו חפצים בכך. אגב, מול שדולת הנשים ביקש ארגון נוסף להצטרף כידידי בית המשפט – "בוחרים במשפחה" בהנהלת מיכאל פואה. פואה טען שרוב הציבור רואה בנאמנות המינית "תנאי מכללא" בנישואים, והתערבות של בית המשפט במרכיב כה מהותי באמונות ובערכים של רוב אזרחי ישראל היא בלתי נסבלת. הנשיאה חיות דחתה את בקשת ההצטרפות שלו. ארגון נוסף שביקש להצטרף הוא "תורת המדינה" של הרב יאיר קרטמן. גם בקשה זו נדחתה. למען ההגינות יש לציין כי בקשות הארגונים השמרנים הוגשו ברגע האחרון והם לא היו מיוצגים על ידי עורכי דין.